הנאה ששכרה בצידה (?)

כבר מותר לי לעבוד ואפילו כבר יש לי מספר בסושיאל סקיוריטי, כלומר קיבלתי ממשות כאן.מכיוון שהיה לי הרבה זמן להתכונן לענין. ההתחלה שהיתה "איזה כייף, יש לי המון זמן ואני יכולה לעשות בו מה שאני רוצה" ותחושת גילוי והרפתקה.ואח"כ השתנה ל"אבל מה אני רוצה לעשות עם עצמי בכלל,האם יש כאן לאן להתפתח" וגם " האם בכלל צריך להתפתח?" ועד שהמועד התחיל להתקרב באמת והיה צריך לראות מה עושים עם זה. אז כמו שאתם יודעים הגעתי לעבוד עם "פימו" אחרי קורס מזורז עם רונית שגם אמרה לי שבזמנו היא הצליחה למכור כאלה דברים ושזה נורא כייף. משהו בפנים התכונן לשם ובשיחה עם עפרת שהיא אמנית שפגשתי בקרמיקה אמרתי לה שאני התחלתי לעבוד עם פימו ואם היא יודעת על איזשהו יריד שתגיד לי. אז עכשיו צפויים לי שלושה בהפרש של שבועיים אחד מהשני, הראשון ביום שישי והאטרף בשיאו… אבל מה שהכי כייף  זה שאני נהנית מכל רגע, שכל הזמן יש לי בראש עוד רעיונות ועוד כיוונים וההתעסקות בצבע וחומר בו זמנית ממלאה אותי אושר עד אין קץ. אפילו שכל פיסת זמן שיש לי(בעיקר של השעות הקטנות שבהן אף אחד לא מבקש ממני שום דבר ואני לא צריכה להסיע, ולבשל ולנקות ולקנות ולהביאו ולהתיחס וכו,) מוקדשת להכין עוד, שיהיה מה למכור…ושעות היום מוקדשות לחיים הרגילים  וגם לקנות את כל הנלוים, הדברים הקטנים שהופכים חתיכת מתכת מצופה בפימו לתכשיט. ודברים להציג אותם למכירה ואריזות, בקיצור,  צרות של נחת. והשאלה הגדולה היא האם באמת יהיה שכר לעמלי? נחיה ונראה….

היה נכון

או באנגלית- be prepared, פחות פלצני ויותר רלוונטי. אז יצאתי למחנה של הצופים האמריקאים. והפעם- מסע אופניים. הגדולים יותר, כיתות ז-ח רכבו 75 קילומטר, בעוד הקטנים הסתפקו ב50. האמת, מה זה התרשמתי! הילדודס מגיעים בשישי ב8 וחצי לשטח. תוך שעה האוהלים היו במקום. ולא, לא היה אור. הילדים העמידו אותם עם פנסי הראש שלהם בלי להתבלבל. דומה שהיחידי שהיה צריך עזרה היה סחבק.
מובן שהאוהל של המבוגר שלידי נחר בקולי קולות בלילה, אבל זה לא הפריע לי לישון לא רע. ב6 בבוקר הושקמנו על ידי הילדים הטרחניים שהיו לחוצים בגלל מסע ה50 מייל שלהם (הגדולים שבחבורה). בגלל שאני צעיר במחנות האלו, ובגלל שהם כבר הבינו עם מי יש להם עסק, הוטלה עלי משימת ארוחת הבוקר. נקניקיות, בייקון, חביתה, וכאלה. קפה בפרקטלטור גם היה לנו. הילדים מצידם העמידו לעצמם ארוחות בוקר- פנקייקים, קסזיות, וכל מני דברים שלא ראיתי בחיים שלי בארוחות בוקר במחנות…

אפילו ניקו אחריהם… (ולא, לא היו מים זורמים במחנה)

כמובן שהצטרפתי למסע של עמית, שהיה ברובו שטוח, רק בסופו הייתה עליה (מה שמרמז גם על ירידה בתחילתו, אבל את זה לא סופרים). היה מעולה.
הנה מסדר האופניים לפני


הילדים שמרו על מרחק של 5 שניות האחד לשני והיו משעשעים. חזרנו, ישר לארוחת הערב. ואני לא מתלוצץ- באמת שהיה מדהים. סטייקים מצידנו ומצד אחת הקבוצות, ועוד מני צופרים כאלו ואחרים. על העוגה שהכנתי סיפרתי במקום אחר (בצעצוע החדש שאני משחק לי מהצד)…
הלכנו לישון בציפיה לבאות. והן באו, אחו שילינג באו. ב11 בלילה נפתחו ארובות השמיים. הילדים פרצו בשירה אדירה:
In the town where I was born
Lived a man who sailed to sea
And he told us of his life
In the land of submarines

So we sailed on to the sun
Till we found a sea of green
And we lived beneath the waves
In our yellow submarine

We all live in a yellow submarine
Yellow submarine, yellow submarine
We all live in a yellow submarine
Yellow submarine, yellow submarine"
וכו וכו. אני פתחתי מדי פעם את הפנס לנסות לגלות מאיכן תפתח הרעה, ואכן אחרי זמן מה היא באה: הרגשתי שקצת רטוב לי במזרן. לא, לא חזרתי לילדות, אבל המזרון היה מוצף במיים. זזתי הצידה, ושם לא היית הצפה… למזלי.
למחרת על הבוקר קמנו, ארגנו ארוחת בוקר קלה, קיפוליישן ואחריהם שיחת סיכום, שבה הילדים והבוגרים המלוים אומרים מה היה טוב מה היה רע, ולמה הם מצפים בהמשך (סחבק ציפה למקלחת החמה למשל), והביתה.
חזרנו רטובים אך רעבים.

לך תתקופף!

או באנגליזית, GOAPE, זה מקום מטורף. למזלנו, בדרכנו הביתה מהטיול בחרנו להתגבר על מחסום המחיר (והאמת, לא בטוח שבארץ היינו מוכנים לשלם ככה, אבל פה התחושה היא שדולר==שקל, למרות שבפועל המשכורת לא מתנהגת ככה, אבל לא באנו להתבכיין), ולעבור דרך Rockville (מה שמוזר הוא שבשנה שעברה היינו שם- ולא סיפרו לנו על המקום הזה… החשבון בדואר גליה). עיקוף קטן, אבל משתלם…
אתה מגיע, ורותמים אותך בכל מני דברים מוזרים

אתה עובר הדרכה מלחיצה (איך לוקחים את זה ונרתמים לכל מני כבלים שנמתחים בין עצים וכאלה). אחרי ההדרכה, מגיעים לנקודת האל חזור!

ומשם, שעתיים של אושר גדול. אם הייתי רוצה למחוק לבנים שלי את החיוך מהפרצוף, הייתי צריך לשלוח אותם לניתוח פלסטי. הם רצו וקפצצו, וסיפרו בדיחות, והיו מאושרים ללא גבול, ליפול מגובה של שלוש קומות בנפילה חופשית, ואז להתנגש באיזה רשת חבלים שתלויה במרחק

ולהתגלץ באומגות ארוכות (ואיפה הפורימון איפה?)


ואפילו האמא שלהם מראה סימני הנאה

בקיצור- באמת שווה.

המשך מסע הפסח

אם פסח אז פסח. ממשיכים במסע, לעבר הOuter Bank, שבצפון קרולינה. לא שאני מצפה שבאמת מישהו ידע מה זה ואיפה זה (גם אני לא ידעתי), אבל זו רצועת אי ארוכה ארוכה, מותקפת רוח תמידית, ו"זה למה ש"האחים רייט בחרו בה לניסויי הטיס שלהם. אגב, כל הילדים משתמשים פה בביטוי הזה "זה למה" – כנראה שthat's why בא להם טבעי יותר מעברית לאחרונה…
בדרך לשם עברנו בחוף וירגיניה (המקום שהF18 התנגש בבית לפני שבוע, ושמענו ברדיו מישהי מספרת שיש לה טייס בסלון… אפרופו רדיו, שמענו גם שבגלל שיש פה הרבה אנשים שאין להם ילדים והם מחזיקים רק כלבים, יש פה צופים לכלבים- על משקל boy scouts, הם קוראים להם dog scouts, ויש להם באג'ים ומסדרים והכל…).
בחוף וירגיניה עצרנו להתרעננות מוטורית קלה (ואין כמו להוציא אגרסיות מילדים ומהאבא שלהם במקום שכזה…). סיפור לא זול- אבל שווה כל דולר. אפילו אלו שקשה לעניין אותם בשום דבר (מספרים שיש גיל כזה) רצו והשתוללו באטרף



אצל האחים רייט די השתעממנו. היה איזה מרצה מתיש ומצעמם (כן, אנחנו שוב גילינו את הפרקים הישנים של ארץ נהדרת). המשכנו לאיזה דיונה מדהימה. עמית נהנה כל כך…

ותמונה ליום המשפחה

גם ביקרנו בקרוואן של אבי והמשפחה הנחמדה שלו

המממ, צפוף ומאתגר…

גם מסע של 1000 מייל מתחיל ב

בישולים כמובן… מה חשבתם?
אז איך שיסמין נחתה אחרי השבעה, היא נכנסה לאטרף של בישולי ליל סדר. עוגת מצות, וקניידלך, וחרוסת וכל השטויות שאוכלים בליה"ס (בנוסף לכביסות, לנקיונות, ולשאר דברים שהבנים בבית השאירו לה לעשות). נתנו לה יום אחד לשטויות האלו, וביום שישי התחלנו את המסע (למאותגרי המיילים שביננו, 1000 מייל זה 1600 קילומטר, שעשינו בשבוע אחד – לא כולל הנסיעות הפנימיות מפה לשם).
התחלנו במקום שניקרא צינקוטגו, שזה אי בוירגיניה, רק 5 שעות מפה. מספרים שיש שם סוסי פרא. כנראה שיש, אבל הם סגורים להם באיזה חווה ענקית, ובאמת שצריך מזל לראות אותם. ראינו איזה ארבע חמש, אבל מרחוק לאללה…
שם כבר חיכתה לנו משפחת נדלר, שעשתה קניות לארוחת החג, והכינה ליל סדר שנוהל על ידי בני, אבא של מיכל, ביד רמה ובזרוע נטויה (אפילו היה אפיקומן, ומשא ומתן כמו שצריך). ההגדה החדשה ככבה, ומיכל ארגנה משחק משובח.



והנה אחת שצולמה לה ממש לפני הסדר

היה גם מיני גולף משובח

ודיג (המממ, לא פתחנו את העונה טוב, נקווה שמחר נשחק אותה בתחרות הדייג העירונית! אנחנו מוכנים נפשית!)

ראינו שיש מרכז נאסא בכניסה, אז הלכנו לבדוק מה יש שם בידיאוק. ובידיאוק היתה שם הרצאה על החיים בחלל. היה מעניין לאללה, ועמית התנדב. הוא לא ידע למה, אבל הוא קיבל את הזכות להכנס לשק השינה של האסטרונאוטים, להקשר, ולקבל כיסוי עיניים (וחידה קטנה, כמה הקפות עושה תחנת חלל ממוצעת מסביב לכדור הארץ ביום? כשתמצאו את הפתרון, תבינו למה צריך כיסויי עיניים…)

חוץ מזה, הוצאתי 5 דולר על אויסטרים, ההשקעה הכי מוצלחת של 5 דולר בחיי…

ומשם המשכנו לצפון קרולינה, דרך חוף וירגיניה, אבל בואו לא נעייף אתכם בבת אחת!

סיום תרגיל

אז מה היה לנו פה? סרטים, צ'בטות, פאי רועים (זה השם היפה לבשר טחון מטוגן, ועליו פירה והכל בתנור), בראוניז יציקתיים מדהימים, הסעות מכאן לשם ובחזרה, ילד חולה (כבר לא), ועוד שעשועים כאלו ואחרים…
ולמרות הכל…
לילדים (בעיקר יובל, אבל אצל עמית רואים את זה בצורות אחרות) כבר נמאס מהאבא שלהם שקובע סדרים חדשים בבית (להוציא 2 שקיות זבל ע-נ-ק-י-ו-ת מהחדר של יובל זה לא עניין של מה בכך, ולהגיע למצב שבו הכיור נקי כל הזמן בכלל אי היה לחשוב לפני שבוע), וכולם כבר מחכים בכליון עיניים ליסמין שתשוב הלילה…
לסיכום, חבל שהיה צריך, אבל נראה שהיה טוב לכל הצדדים, וגם אני רוצה שבוע בישראל לבד!!!

בינתיים, קיבלנו מהדוד באמריקה את ההגדה האמריקאית החדשה

ואני רוצה להגיד לכם- מדהים. יונתן ספרן פויר (זוכרים את "קרוב להפליא ורועש להחריד" ואת "הכל מואר"?) ביחד עם נתן אגלנדר (שהוכתר לאחרונה כאחד מ20 הסופרים החשובים בעולם על ידי הנויורק טיימס, לא שזה אומר לי משהו באמת, כי לא קראתי שום ספר שלו), חברו ביחד לעשות הגדה מעוכשוות ומאתגרת, עם טיפוגרפיה משובחת. הביקורות מהללות, ולי- לי יהיה מה לעשות בסדר!!!
ומה באמת התכנון? לנסוע שש שעות ביום שישי ולהתחיל טיול שתחילתו בסוסי פרא, וסופו במערת נטיפים (ובאמצע נפגוש את רוחם של האחים רייט), לקחנו שם חדר במלון ושכרנו את חדר הישיבות שלו עם משפחת נדלר…
עדכונים בהמשך

לילה ראשון בלי אמא

אז יסמין נסעה לה לישראל. ואנחנו? אנחנו נשארנו פה. וסחבק במשרה כפולה. במירוץ מטורף לסיים שיחות בונוסים ל60 עובדים (זה נשמע הרבה, אבל בעצם כשמבינים שהייתי צריך לסיים הכל תוך 7 ימי עבודה זה עושה את זה להרבה יותר) מחד, ולהיות אמא במשרה מלאה במקביל מאידך (שזה כולל חוגים, אוכל, ושאר הדאגות הקטנות- כמו שעומר אומר, נהג מרוצים. אני מסיע והם מרוצים).
במקביל, התקבלה עדשה חדשה לביתנו הקט. איזה אושר. עולם חדש נפתח בפני… ודוגמאות ראשונות מהתענוג:
החתולה שטורחת להשמיד כל חלקה טובה בביתנו

עוד מיצירות מנהלת האירועים:

מבישולי השבוע האחרון:
העדשה הישנה, אבל איזה חלום שהייתי צריך להגשים (ותודה לטלי על השינויים והעדכונים), עוגות קנמון מדהימות מעוגיו.נט (מכירים? אם לא- לרוץ), והרי המתכון בקישור ישיר, ולא, לא צילמתי את זה מוכן. פשוט לא הספקתי. נטרף בעודו באיבו!


פשטידת אטריות (כמו של פעם, זוכרים? אטריות, גבינה לבנה, ביצים, תנור- לתייג בתור "אוכל מנחם כשאמא לא נמצאת באיזור")

לחם (כן, עם פרג. שילוב מנצח, גם כשהלחם לא יוצא ממש מהמוצלחים שיצאו לי)

בעיר הגדולה חוגגים את האביב בחלונות ראווה בסגנון ברזילאי

והבלילה הזאת מן הסתם כבר מוכרת לכמה אנשים- המאכל הקוריאני המצויין הידוע בכינויו בימבמבום (ואני רציני- נסו זאת בקוריאנית הסמוכה לביתכם!)- מוגש בקערת חרס רותחת, עם אורז מבפנוכו שנהיה קריספי (אבישג… מתגעגעים לאורז הפרסי המופלא שלך!)

ונסיים בפריחה אביבית- סתם כי מתחשק

מה בהמשך? כדורגל, משחקי רעב, ועוד…