ענין של תרבות

אז אקדים ואומר שזו אני הכותבת, כבר היו תלונות שלא ברור מי שכותב למרות שסימני ההיכר אם שמים לב נהירים למדי. אצלי יש פילסופים ארוכים ואין תמונות ואצל רונן קצר ומקושט.(יום יבוא ואולי גם אני אחליט ששוה להתעסק עם הכנסת תמונות לכתוב)

פתחנו את השנה עם כמה דברים  קרובים יחסית מכיוון שאנחנו מקורקעים למשחקי הכדורגל של יובל וגילינו שגם בקרוב יש ענין. את ראש השנה כמו שרונן כבר כתב עשינו בFIRE ISLAND לא מאד קרוב אבל שם נגענו בתרבות היהודית כשהלכנו לשמוע תקיעת שופר בבית הכנסת המקומי והקדמתי לומר זאת כדי שלא תחששו חס וחלילה שאולי אנחנו מחפשים את עצמנו בתרבויות זרות.

בשבת אחרת הלכנו לבקר במקדש ההודי. כבר בדרך מהחניה התחלפה האווירה כי האנשים סביבנו היו הודים לבשו את הבגדים ההודים (היו בנים עם מן חצאית להפתעתם של הבנים) והצבעים… הגענו לכניסה וכולם חייכו אלינו והסבירו היכן משאירים את הנעליים דבר שגרר אחריו שיחה על השוני בדרך שבה מכבדים את המקום. איך היו מסתכלים עלינו בבית כנסת אם הינו נכנסים יחפים? עשינו סיבוב בין האלים השונים וכאילו לרגע קפצנו להודו הישיבה על הרצפה, המתנות, האלים המקושטים יחד עם איזו עליבות מסוימת מסביב. ירדנו למטה למזנון שם, סיפר לנו הודי שעבד עם רונן מגישים אוכל הודי אמיתי. נכנסנו לחדר אוכל וחיכינו ל"תפוס" את השולחן שמתפנה. פשוט, פשוט כמעט עלוב, המון אנשים, צבעים, קצת לכלוך, משלמים בקופה ומחכים שיקראו לנו לקבל את המסלה דוסה שהזמנו. היה אחר, חריף!!! ןהצ'אי היה טעים אפילו שיובל מכין יותר טוב גם הלאסי מנגו היה בסדר.סונלי, החברה ההודית שלי צחקה עלי שהלכנו לשם. אבל לזמן קצר היינו בהודו ומבחינתי זה הכייף, משהו אחר ושונה טיפת מציאות אחרת. אח"כ שרפו לי השפתיים שעה מהחריף.

ואת ערב חג סוכות עשינו אצל מיכל ועומר בסוכת הגפנים שלהם. נזכרנו איך מכינים צפרים ושרשראות וגזירות נייר וברכנו על מזג האויר שלא היה קר ואיפשר לשבת בסוכה ועומר הנחה אותנו בכל הברכות והשירים והטקסים שלא ידענו עליהם קודם. וכנראה שהקדוש ברוך הוא מכוונן טוב יותר לכאן כי עוד לפני שסימנו לאכול הוא הרעים רעמים והבריק ברקים ומטחים של גשם ירדו עלינו פתאום והבריחו אותנו פנימה מותירים את כלי האוכל והקישוטים לחסדיו  (הכלים נקיים הקישוטים פרש…)

ובשבוע אחר הלכנו לנו לפסטיבל האסיף (כן, מסתבר שלעוד תרבויות יש חג אסיף בעונה הזו) כאן בעיקר אוספים דלועים שיקשטו אח"כ את הבתים להלואין. הארוע היה באירגון מרכז הטבע המקומי והיה בו משהו שניסה לתת קצת מעבר למסחרה הרגילה. אז נכון שהיו מיני עבודות יד להכין אבל היה גם להכין את הדחליל האמיתי שראיתם בתמונות של רונן והיו במות להופעות של להקת הזמר המקומית (לא ילדים) ומן קומיקאי שהצחיק והלהיט כדורים וכולם ישבו על חבילות קש (שגם זה חלק מהתפאורה של הפסטיבל)  והיו אינדיאנים שהסבירו על מנהגים ועל קודים של צבעים שבהם הם קישטו את המסכות והיה איש מקסים ורציני (שלפני כן הלך לאיבוד ורונן הראה לו את הדרך) שהסביר איך מכים על אבן ולאט לאט הופכים אותה לסכין או ראש חץ (הוא סיפר שהוא אפילו מלמד אנשים לעבוד עם האבנים מענין מי הולך לקורס שכזה) ורונן ועמית ניסו כוחם בניסור עם מסור ענק (איך שכחנו לקחת מצלמה…) ואנשים שלבשו בגדים מלפני מאתיים שנה ונפח  וזוג שמכינים צמידים וחגורות מחרוזים זעירים (כמו האינדיאנים של פעם) ואישה שהראתה איך ליפפו את הצמר לחוט על כישור (לא ברור איפה היפהפיה הנרדמת דקרה את האצבע, אבל מילא) וגילוף של מקלות הליכה ועוד ועוד מיני מלאכות שהאנשים האלה יודעים לעשות והם בטח נודדים בין הירידים האלה ומראים במה פעם אנשים עבדו והתפרנסו ופתאום היתה לי הבנה שאצלנו בארץ אין כאלה. יש את תקופת התנך ואח"כ חור שחור ארוך עד החלוצים.ובטח בחלק מהעבודות כן התעסקו בני ובנות ישראל רק זה לא היה "שלנו". כאן זה מוצג בגאווה ובתחושת פטריוטיות כחלק מהעבר שבנה את אמריקה העכשווית. יש בזה משהו מאד נאיבי אבל זה חלק מההוויה האמריקאית, הנאיביות. שכל חג מקשטים לפי הכללים ואין לאנשים בעיה להשקיע בזה כסף רב ולהשקיע זמן לבנות את בתי הקברות בכניסה לבית ולשים דלעות ומכשפות בכניסה לבית כחלק מההלואין. אתם יודעים שיש ערכת הלואין שיש בה מנז'טים של קאפקייקס עם ציור של קורי עכביש וגולגלות? וחותכני עוגיות של עטלף ודלעת וגולגולת. וסוכריות קישוט בצבעים של כתום ,שחור וצהוב צבעי החג וכמובן גם הקרם שהם מקשטים בו עוגות שבא בשפופשות מוכנות.וכלי אוכל של הלואין גליה סיפרה לי שהיתה מישהי שעבדה איתה (בלי ילדים) שנהגה להכין ארוחת חג שהאוכל היה בצורות שמתאימות כמו קורי עכביש  עטלפים וכו' ויש נורות של הלואין וחנויות מיוחדות שמוכרות את קישוטי הגינה ונסגרות אחרי החג.כל הסופרים מלאים ממתקים בחבילות גדולות ל-TRIK OR TREAT ותחפושות כמובן (אבל זה יש גם אצלנו בפורים) בקיצור כולם בענין לא רק הילדים וזה נחמד. לפעמים נראה לי שאנחנו ציניים מדי ומחושבים מדי למרות שמצד שני אני באמת מעדיפה ללכת להופעה או לנסוע לאנשהו מלהוציא את הכסף על קישוט הגינה שלנו.

יצא לנו לדבר עם הודים שחיים כאן. וגילינו משהו שלא חשבתי עליו שהוא בעיקר משמעותי לגבי הנשים. כשעולה השאלה האם לחזור אז בשביל ההודיות זה סיפור אחר. שם לא מקובל שאישה תעבוד ואם במקרה היא לא חיה עם בעלה (נגיד הוא נשאר בארה"ב) היא צריכה לחיות עם המשפחה של בעלה (החותנים, כן,כן…) יש הרבה "מה יגידו" יותר גרוע מקיבוץ וזה לא נתפס שבמקום אחר שיש בו התקדמות מדהימה בכיוון של היטק בעצם אין להן לאן לחזור רק כאן יש להן את החופש באמת.  איזה עולמות שונים.

עד כאן לפילסוף

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על ענין של תרבות

  1. אוולין הגיב:

    הי מתוקית,
    באמצע העבודה בין מייל למייל,
    לא יכולתי להתאפק, ופתחתי את המייל מכם.
    נשיקה וחיבוק,
    נדבר בקרוב,
    כשיהיה טיפה יותר זמן לכתוב.
    אוולין

  2. עופר פיין הגיב:

    מעניין אם כשהן חוזרות הן צריכות לחתום על הצהרת נאמנות למדינה הודית ודמוקרטית…

  3. כמה זה חשוב להרגיש את התרבות שלך במדינה זרה.. אפילו בנגיעה קטנה (כמו שופר) ועוד.. לי באופן אישי זה נורא חשוב.. אני לצורך הדוגמה,טסה עוד מעט לחו"ל וחשוב לי לאכול אוכל כשר.. אין לי שום מושג איך אעשה זאת..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s