כמו בחוצלארץ

אז  חגיגות היומולדת, סוף השבוע הארוך מאד וצפי לשמש הביאו את רונן להזמין לנו לילה במלון בארץ האימישים. הכתובים הבטיחו שבמרחק של שעתיים וחצי נסיעה מהבית נהיה בעולם שנשאר כבר 300 שנה ללא שינוי. מסקרן לא? אז נסענו! קודם כל זה כייף לנסוע ולשנות קצת אוירה ובאמת החל מכביש 222 השתנתה התפאורה ונהיתה דומה לאירופה. גבעות ירוקות, שדות מעובדים, מבני חווה עם אסמים, פרות ובוץ.  חוצלארץ!!! ואז בעקבות הGPS ,יבורך מי שהמציא אותו, נחתנו במגרש חניה גדול של MALL. בפינה התחבא בית שהיה כתוב עליו "בית חוה של האימיש" (באנגלית, בטח באנגלית) ומסתבר שאכן זהו בית חוה ישן שפעם גרו בו אימישים והיום הוא משמש מרכז הסברה לאורח חייהם. דוקא היה מענין מין שילוב של '100שערים' וקיבוץ של פעם (נו, כל קהילה באשר היא מזכירה לי קיבוץ מענין למה?) היה קררררר ולמזלנו אנחנו בעידן הזה ונמצא לנו PANERA בדיוק מעבר לפינה  שאיפשר קפה ומרק חם (PANERA למי שלא היה כאן אף פעם זה מקום שמזכיר את 'ארומה' הישראלי הכי סביר שאפשר למצוא כאן)

רונן מצא לנו מלון חמוד מעל העמק הירוק והפורה. החושך ירד מהר. רונן ויובל יצאו לקניות (בכל זאת SALES של THANKSGIVING) עמית ואני נשארנו עם שוקו וספר ודמקה (הפעם אני נצחתי הוא לא היה מרוכז).

בבוקר שהיה כמו שהובטח בהיר וקר ישבנו מול הירוק הירוק הזה. הידיעה שממש מעבר לפינה יש מרכז  רב שטח של חנויות עודפים, ובכל זאת האפשרות ששני הדברים ישכנו יחדיו באותו אזור יש בזה סוג של קסם.

יצאנו לחפש את הכרכרות, לטייל ממש בשטח בין האימישים. הרי הבטיחו לנו שהם קיימים, אז גם צריך לראות. עברנו במיני חנויות מזכרות, מעין חנויות כפריות,מצאנו אפילו חנות ענקית שמוכרת דגלי גינה. יש כאן מנהג מקסים לתלות דגלים צבעוניים מחוץ לבית. דגלי העונה או דגלי החג  כך הבית נראה שמח גם כשקצת חום ועצוב בחוץ. לא קנינו. אבל נסענו לנו באזור היפה הזה מכאן לשם ומשם לכאן ובסוף מצאנו את הסוסים והכרכרות. ביום ראשון לא כל המקומות עובדים. הוביל אותנו איש שחזר בשאלה מהכת וסיפר לנו חלקים מילדותו ואורח חייהם.אפילו זכינו לראות אותם יוצאים מתפילת יום ראשון שקיימו באחד הבתים. פעם בשבועיים הקהילה נפגשת בבית של מישהו מהקהילה והוא מארח לתפילה וארוחה את כולם. ראינו את הכרכרות ממתינות בחוץ וכשהיינו בדרכנו חזרה גם הם סיימו והילכו להם חזרה הביתה. לבושי שחורים, אחרים כלכך אבל אנשים כמו כולם. הוא סיפר לנו שבערך מגיל 16 הנער או הנערה יוצאים לעצמאות ומקבלים את הכרכרה והסוס שלהם.  הם מתנסים ומכירים נערים ונערות אחרים מהקהילה. זה השלב שבו הם מתנסים גם בחיים אחרים יש מהם שרוכשים מכונית (ואפילו מסיעים את ההורים שלהם לסידורים) מתלבשים בלבוש של העולם שבחוץ ובוחנים את עצמם. מי שמחליט להשאר בקהילה  מתחייב לכנסיה שלהם ולאורחות החיים שלהם (הנוקשים מאד) ואז  אסור לו לפרוש. אם הוא פורש הוא מנודה. לרוב אם מוצאים בן\בת זוג מהקהילה זה מוביל להשארות בה. אבל יש הרבה שפורשים לפני ההתחיבות לכנסיה ובכל זאת נשארים באזור שומרים על קשר עם המשפחה והרבה פעמים מפתחים הכנסה שקשורה לקהילה כמו למכור את התוצרת שלהם או לספק לקהילה דברים. הקהילה מעדיפה לתקשר עם מישהו מיוצאיה מאשר עם מישהו אחר. בעיקרון הם מעדיפים קשר מינימלי עם העולם שבחוץ אבל אין ספק שהמציאות משנה אותם ולמשל אם עד לפני עשור רובם התפרנסו מחקלאות היום 10% בלבד חקלאים והאחרים מצאו לעצמם הכנסה אחרת שלרוב דורשת איזשהו קשר עם העולם האחר. הם מגלפים בעץ ,יוצרים שמיכות טלאים, עושים עבודות נפחות, מבשלים ורוקחים ריבות וחמוצים וכמו שהמדריך שלנו אמר: כל מה שעולה בדעתכם יש איזשהו איימיש שעושה את זה (לא שאלנו על מחשבים…) כמו שאתם מבינים העגלה והסוס היו קצת מיותרים (אפשר לנסוע בדרכים האלה עם מכונית) אבל השיחה והמידע היו מענינים (את המבוגרים לפחות).

חזרנו הביתה עם אור יפהפה בחוץ שעשה שמח בלב ותחושה של מקום אחר. השילוב הזה בין קהילה כזו מנותקת וסחרחרת הקניות שליד. מן עולם שממשיך להדהים אותי מחדש. בישראל המציאות לא כלכך רחוקה מזה לאור כמויות האנשים בקניונים אבל בכל זאת זה אחרת ואני מקוה שישאר אחרת ממה שקורה כאן.

היה שווה!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה טיולים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s