אז לאן נעלם הזיכרון אחרי שמתים?

כאמור, עונת הביקורים בעיצומה. ארז שהיה פה, נלקח לרכיבת אופניים, לטיולים פה ושם, למיסדות כאלו ואחרות, ולעירנו הגדולה. יש משהו שונה במהות של ביקור שכזה מסתם יציאה בארץ עם חבר. הרצף, האינטנסיביות, השונות- עושים הרבה הבדל.
אלמוג, הבת של עופר אחי, ואמא שלי הגיעו בשבוע שעבר. יום אחרי שהגיעו נלקחו לסיבוב הופעות בג'רסי גארדן. למי שלא מכיר, לא מדובר בגנים כל שהם. מדובר בקניון ענקי (אבל בחיאת, מי לא מכיר?).
למחרת, נסענו לבית מקסים בצפון ניו יורק. לא בסגנון של ההוא מהשנה שעברה- אבל מעניין גם הוא. באמצע איזור חוות אורגניות שכאלו, בית עץ, וכלום מסביב. יש לנו מבוך פרטי, שטח למדורות, והמון המון שטח פתוח (קצת בעיה, שבוע בלי לטרוק דלתות…)

אז טיילנו, והדלקנו מדורות, ובישלנו, ואספנו פטל (בטעם של נירי ועמי), ועשינו ריבות (כן כן. מבשלים גם בחופשות, פיצות, ולחמניות, ועוד לא סיימנו!).
הילדים על גשר רעוע. הסבתא בלחץ בצד…

אלמוג (תראו איזו יפיפיה צומחת לנו במשפחה!!!) מאושרת עם גוזל, בביקור בחוה- הגוזל הסטייליסט, אוכל רק עשב!

עמית אוכל סמורסים במדורה (כבר עשינו 2!)

והסבתא- מבשלת לאלמוג מרק תפוחי אדמה…


היום בבוקר, על הבוקר, פתחתי אינטרטט. והידיעה הפותחת- הורידה אפילו את ההיא על מרגול (מדהים, איך ספין על מרגול מסוגל להוריד את האוהלים מסדר היום הציבורי)- רצח בהוד השרון. הלב החסיר פעימה. יהודה מנהל את החנות של סבתא הדסה. זו חנות התכשיטים היחידה שאנחנו זוכרים מהוד השרון. טלפונים בהולים לחברים, שנותנים עוד שביבי פרטים. וכל שנשאר לקוות זה שזה לא הוא. אולי היה לו עובד? הרי הוא לא בן 30, כמו שכותבים בעיתון?
הסוף, רע. זה היה הוא. ואתה נזכר שעמית היה קורא לו "אבא יודה", ובחיוך המבויש, ובמסיבות הימי הולדת של הילדים, ובחום ובאהבה של כל המשפחה. והמחשבות- כל כך חבל!!! והכל מתגמד. וההנאה הזו של החופש פתאום נראית מטופשת.
וגם המרחק. המרחק יכול להטריף ברגעים האלו. כל מה שהייתי רוצה לעשות זה לבא אליהם הביתה, ולחבק את ליאן- ואת עדן.

אבל- מה אפשר לעשות? להמשיך לחיות. לשתות בקבוק יין לזכרו, ולנסות להנות ממה שיש. כי – זה מה שיש…
אז אבא יודה, שלום. שלום גם ליורם דברן, שהלך לעולמו בשבוע שעבר.

אני לפחות, אזכור. יש דברים טובים לזכור!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על אז לאן נעלם הזיכרון אחרי שמתים?

  1. מיכל הגיב:

    מזעזע מה שקורה במדינה הזאת. פחד אלוהים. מעניין שכששמעתי על הרצח הזה מיד עליתם במחשבתי. אולי כי גרתם בהוד השרון, אולי כי זכרתי שאבא שלך עבד בחנות תכשיטים. היתה מחשבה וחלפה. מצד שני, מחאת האוהלים היא וודסטוק 2011, כל כך לא אופייני לתרבות הישראלית, מרענן כמה שזה נכון וצודק, ולא אלים ולא מתלהם.
    מחכה לביקור הבא!
    נשיקות

  2. roneno הגיב:

    והנה הגיע הפיגוע ובכלל כל סדר היום משתנה…
    הביקור הבא מתוכנן לדצמבר- אשתדל לדחוף משהו לפני- ממש לא בטוח.

    הרבה נשיקות…

  3. גליה הגיב:

    עצוב.
    ולא ממש מדברים על כך שאין פה משטרה שמשרתת את האזרחים: שמגיעה כשמתקשרים, שנמצאת ברחובות כדי לעזור ולא כדי להפריע.

  4. צביקה הגיב:

    השתתפותנו בצערה של משפחת אבא יודה וצערכם. באמת קורה משהו אמיתי, לא סתם מהומות בכל מדינות האזור … נראה לאן זה יגיע ואם נשכיל להוציא מזה משהו טוב…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s