הרהורים פילוסופיים בעקבות הסופה

מתי הייתם במצב שבו לזמן אין משמעות? מהרגע שכבה החשמל ובית הספר הושבת (האמת היא שהוא הושבת כבר יום קודם מהפחד והלחץ) הזמן אבד! בעידן שלנו שבכל דרך ממקד אותנו בזמנים כאילו הוכנסנו לתוך בועה של ריק (ואקום -בלעז) קמים בבוקר לא משנה מתי, שותים קפה מהר כדי שלא יתקרר (קר בבית ואין מיקרו לחמם אותו) ותוהים איך נהרוג את היום. בחוץ אפרורי כך שגם אין הרבה אור מהחלון. המחשב עוד עובד על הבטריה אבל אין אינטרנט. וכשהבטריה נגמרת מה אז? רונן מבשל צהריים, צריך לסיים את המלאי מהמקרר. אני לובשת עוד גרביים. יובל ממקד את הפנס אל השורה בספר עמית סורג. מצאתי מיני פעילויות עם ה"פימו" שצריכות יותר עשיה ופחות מיקוד. אוכלים צהריים. ומה עכשיו? עמית מבקש ללכת לחבר. רונן מסיע ולוקח איתו את הטלפון והמחשבים לטעינה להם יש גנרטור. מדליקים עצים באח. כל 10 דקות בערך מסובבים את בול העץ או מכניסים אחר. מתקמצנים על העצים שלא ייגמרו. רונן מחפש בשכונה נקודת קליטה לטלפון הנייד. עושים סיבוב ריצה לחלץ עצמות ולראות מה קורה בעיר למי נפל עץ על הבית למי נפל העץ ליד, כמה חוטי חשמל ועמודי חשמל נפלו, איפה חסום, איפה התחילו כבר לעבוד כדי להחזיר את השמל. קצת יותר חם אחרי הריצה. למזלנו יש מים חמים וכירת גז. מתארחים אצל חברים, משחקים אפלס טו אפלס, משחק נחמד. החושך גורם לעיניים להעצם כבר בתשע. מתכרבלים בשמיכה. שוב קמים לא חשוב מתי, הבנים ממשיכים לישון אצל רונן מפלס אי השקט עולה, אין תקשורת, לא אינטרנט לא טלפון, שקט בבית, חשוך למדי (אלוהים החליט שאפור יותר מתאים לסיטואציה משמש) רונן יוצא לחפש אינפורמציה. עמית הולך לחבר, יובל מנצל את הבטריה שמולאה במחשב, אני עם הפימו. מתחילים להבין שלא פשוט למלא דלק יש תורים של שעות ליד תחנות הדלק. מתלבטים אם לנסוע או לא. בינתיים לא כל עוד יש קצת אור בבית. רונן מצליח להתחבר דרך העבודה. גם כשיש אינטרנט אין הרבה מידע, אנחנו לא יודעים עד מתי. שורפים עצים, רונן נסע לקנות עוד. אין קרח לקנות לשים במקרר כדי לשמור על מה שהיה שם אצל כל השכנים עם הגנרטורים כבר אין מקום בפריזר.כל הזמן יש מין סימן שאלה בלחלל "זה אמיתי?" אז מה נעשה עכשיו? כל התשובות הרגילות לא תקפות לנו לא נוסעים לראות סרט כי זה רחוק ואין דלק, לא הולכים למסעדה כי הן לא פתוחות בוודאי שלא רואים סרט בבית או קוראים או משחקים על המחשב. רונן ועמית פצחו במרתון של טוויסט כשרונן פינה את מקומו אני נכנסתי לשם. יובל קורא עם פנס. לא רוצה ללכת לשום מקום. עידו נתן לנו את הדירה שלו והגענו לארץ החשמל והתקשורת כמו לדיסנילנד. הלכנו לאכול במסעדה שהיתה פתוחה. ראינו סרט בבית. אני מחברת טבעות לכל העגילים והמחרוזות שהכנתי מבעוד מועד. כמעט נורמלי. רק ששושב קמים בבוקר לא חשוב מתי, מושכים את הזמן לארוחת הצהריים ולארוחת הערב. ככל שזזים פחות יותר עייפים. גם כשיש תקשורת לא יודעים כמה זמן זה יימשך איך תהיה הנסיעה ל"עיר" אין רכבות. אי השקט נוכח…

עד כמה אנחנו תלויים בתקשורת, בטכנולוגיה. מה איכות חיינו בלעדיה האם אפשר למצוא איכות בלי טכנולוגיה ונוחות? מאיפה בא השקט שלנו?  והתפקוד? האם זה קשה? לא נורא? כמה אני יכול לחיות בכאן ועכשיו בלי לדעת מתי או מה יהיה? וכיוון אחר בכלל, במין מצב שכזה כמה אנחנו תלויים באנשים שסביבנו? כמה אנחנו בתקשורת איתם? איפה נוכל לקבל עזרה? חום? טעינה? ארוחת יום שישי אצל ההראלים שקיבלו גנרטור בהשאלה מחברים היתה משובחת, הכלים היו חד פעמיים הבשר בושל בכל שאריות הירקות שעוד היו במקרר הבית שלנו מקרר יין גם כשלא צריך…

ביום חמישי בערב חזר החשמל אני התחלתי בתהליכי שיקום של הבית. הררי כביסה, רצפות שבחושך לא רואים ולא אכפת אם נשפך, המקרר מתמלא. רונן חזר לעצמו ובישל ואפה ובישל ואפה.הרבה אושר בחייך ובלב. הבנים מקבלים את הטוב כמו שהוא, רונן מצא את מקומו במהירות ואני עוד קשה לי להאיץ את הקצב להתחבר חזרה לעולם.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הרהורים פילוסופיים בעקבות הסופה

  1. עומר הגיב:

    מתאר מצויין את מה שאני הרגשתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s